"איזה קטע", אמרתי כאילו כבדרך אגב כאשר נעמדתי מול מסך הטלוויזיה. הוא הזיז את ראשו ולא שאל באיזה קטע מדובר. "עוד כמה ימים מגיע ט"ו באב", המשכתי עם הקטע. "חג האהבה", חידדתי.

"אהבה יהודית. לא נוצרית כמו זו שהייתה בפברואר ואמרת...". עוד לא סיימתי את המשפט והוא ענה: "הבנתי, הבנתי, הבנתי". עם סימן קריאה. "מה הבנת?", התעקשתי להבין והוא אמר, "שאת רוצה מתנה".

וואלה. הבין. "אני?", זזתי לעבר ערימת הכביסה. "נראה לך שאני רוצה מתנה? ככה אתה מכיר אותי? כזו חומרית?", והוא העביר ערוץ ואמר "לא. את לא כזו חומרית, אז מה רצית להגיד לי בקשר לט"ו באב?". שתקתי.

איור: מיכל איסרוף

מה כבר יש לי להגיד לו על ט"ו באב?! פעם, בימים ההם, כשיפי הבלורית והשרירים יצאו לשוח בכרמים ובנות ישראל החסודות והנאות צעדו לקראתם במחולות הורה, האהבה הייתה בחינם. שיכורים מריח הענבים ותשוקת נעורים עשו אבות אבותינו אהבה בין הכרמים וציירו לב עם שני חצים על החולות או חרטו את קופידון על העצים עם ראשי תיבות. נכון, זה לא היה רע. זה אפילו היה מקסים.

אבל הזמנים השתנו, כרמים יש בצפון איטליה, זר עולה כמו דירת שלושה חדרים, ובחום של אוגוסט למי יש כוח לרקוד?

והאהבה, גם היא יצאה מהכרמים והפכה למוצר מדוגמן עם סלפי בשקיעה שעולה לחושקים בה המון. אהבה מגיעה עם כלל ברזל, להיות מונצחת בכל מקום וכמה שיותר. כמה שיותר גדולה, כמה שיותר מפוארת, וכמה שיותר, כי ככה משמעותה גדולה יותר.

האומנם? יגידו ה'רוחניקים' שלאהבה אין מחיר ומה שחשוב זה מה שיש בלב. צודקים. זה הכי חשוב. אבל בלב, בלב קיים גם הרצון לתת לה נוכחות ולא משנה הגיל, הזמן, ההתבגרות, העיניים שמביטות בציניות על נער המהלך ברחוב חובק דובי בגודל מגדלי יו עם חיוך של אלוף אולימפי.
זה הדובי יקנה לו את נשיקת חייו, ולא משנה אם בעוד שעה היא והוא יפרדו. עליו היא תכתוב שירים ואותו היא תחורר כשהוא ישבור את ליבה. ככה זה באהבה - היא דורשת סמלים.

"זאת הטבעת שקנית לי כשיואב נולד", אמרתי לו, ונזכרתי שמאז הוא לא קנה לי שום טבעת. ואיך 20 שנה אני מתעקשת ללכת איתה גם כשהוא מעלה לי את העצבים. למה? כי היא מסמלת משהו. את המחשבה שלו עליי. את הרגע, את החיבור, את... לא צריך להיסחף.

אנחנו לא רוצות חוטיני אדום עם התמונה של בן הזוג המקריח. גם לא דובי שיעלה אבק. בגילנו, אנחנו יותר פרקטיות. בסך הכל רוצות זר פרחים עם כרטיס טיסה ועליו פתק קטן, סעי לאן שחשקה נפשך. ונפשי חשקה. מאוד חשקה, ברכב חדש וטבעת יהלום ו...טוב. לא נעים להיות גרידית.

סיימתי לקפל כביסה. "זה ממש לא קשור לחומריות", עניתי לו. "זה רק ביטוי לאהבה. ואם אתה אוהב, רצוי שתבטא את אהבתך כמו שצריך". סיכמתי את אשר היה לי להגיד על זה התאריך, והוא אמר שהוא מסכים איתי ושהוא "לא צריך תאריך בשביל לציין את אהבתו". הוא העביר ערוץ בטלוויזיה ואני אמרתי, "אז תציין". והוא אמר "אני מציין. כל יום. כל יום אני חוזר הביתה. זה לא מספיק אהבה?".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו