"אז מה קורה אמא?", שואל אותי קול גברי מסוקס מעברו השני של הקו, ואני עטה על השאלה כמוצאת שלל רב.

מספרת לו הכל. כמו אמא נודניקית שלא ממש אכפת לה שזו לא יותר משאלה כלאחר יד, ניצלתי כל שנייה של התעניינות מצדך לעוד קצת איתי.
הוא רק אתמול, כך לפחות נדמה לי, נכנס לחיי ושינה לי את הסטטוס לאמא. ואופס, עברו 20 שנה. זה אופס? בקלות רבה אני יכולה להקליד את הקלישאה "רק אתמול נולדת...". ובקלות רבה אני מבקשת לוותר עליה כי 20 שנה זה המון זמן.

איור: shutterstock


אני זוכרת את הרגע הזה שבו הניחו אותך עליי ופתחת בצווחות אמוק כאילו ראית מפלצת, ואני תהיתי "מה עושים עם היצור הזה?". ולי רק אמרו "מזל טוב, את אמא". 'אמאל'ה', חשבתי אז - 'אני אמא'. מה עושים עם המילה הזו? ומתי תגיע כבר איזו אמא ותיקח כאן אחריות עליי ועליו.
והיא הגיעה, האמא שבתוכי. לא מיד, לקח לה זמן, אבל היא הגיעה דרך ההבנה שהעולם דרך העיניים שלך הוא אחר ושונה ויש בו הלכה למעשה את ילדותי השנייה.

כמה דברים הספקת לדחוס ב־20 שנה? למדת לנשום לבד, לדבר, ללכת, לדרוש, לחלום, להיות אח לעוד שניים שתפסו לך את המרחב בבית ומדי פעם גם בגדים ונעליים.

החלפת את עוזי חיטמן ברוק כבד, הברזת מבית ספר, הספקת להתאהב, להיפרד, אפילו נשבר לך הלב. גידלת זיפים, הוצאת רישיון, שתית אלכוהול, הקאת את נשמתך, רבת עם מורים, טרקת דלתות, חשבת שאני הכי מעצבנת בעולם, התגבשת עם תפיסות עולם, התלבטת, בכית, סיפרת, הסתרת, סיימת בגרות בהצטיינות, עלית על מדים והגעת לגובה של נפילים עם כפות רגליים של ענקים. 45 זו מידה לא שפויה.

ובין כל אלה נשארת עם הכרית ההיא מגיל שנה ואהבה ללגו וחרבות, לסרטים מצויירים של גיבורי על ו"אמא, אני רעב, בא לך להכין לי משהו טעים?".

נשארת הילד הזה שדואג שהכל יהיה מסודר בארון לפי צבעים ושאף אחד לא יישן לך על המיטה בלי רשות. נשארת גוזל בגובה 1.86 מטר שמתקשר מאמצע שום מקום ואומר "בא לי הביתה", ולא פוחד להזיל דמעות.

אני עם פז"מ של 20 שנות הורות, ומה זה אומר עליי? אני מבינה שאמא שלי בגילי הייתה כבר סבתא (שלא יהיו לך תוכניות כאלה), ושלמרות כל הניסיון במקצוע אני עדיין מרגישה שיש לי עוד מה ללמוד, ושיש מקומות שישארו לעד עם סימן שאלה.

וזה שאתה בן 20 זה לא אומר שאני מזדקנת. אני רק סתם מתבגרת שיכולה לומר לזה שזרק לעברי מילה, "חמוד, יש לי ילד בגילך". אבל אני בעיקר יכולה להביט עליך מלמטה ולומר לך, ילד שלי, שעברו 20 שנה מהיום בו הפסקתי להיות אני והפכתי להיות אמא. האמא של יואב.

וכמה טוב שבחרת בי להיות לך לאמא. יד ימיני. מושא גאוותי, גאה בך ילד בן 20 שלי וכן, זה דביק - אני אוהבת בכל יום יותר. וחלאס עם לגדול. בסוף אני באמת אזדקן.

לוח אשדוד נט כל הנדל"ן והפרויקטים במקום אחד 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו