ב־15:00 התעורר ילד מספר שלוש משנת הלפנות בוקר שלו. הוא בן 11 וחצי, אבל מקדים את גיל ההתבגרות בהיפוך של יום וליל.

"מה יש לאכול? אני רעב", אמר בדרך לצחצוח שיניים. "שניצל ופסטה", ציינתי בפניו נלהבת, אבל הוא אמר שעכשיו בוקר ובבוקר אוכלים משהו של בוקר. ואחר כך הוסיף שמשעמם לו ו"מה עושים היום?".

כשהחופש הגדול הופך למשעמם. איור: מיכל איסרוף

setImageBanner('dfbb609d-02fb-4dd1-940d-b4dd99bbfac7','/dyncontent/2017/8/1/b27d394a-92d6-4388-9e9a-7314c1780368.jpg',2280);

השאלה הזאת צצה גם אחרי שעה של רביצה מול המסך עם בורקס ביד. הבטתי בו. מבט נוקב, מבט של מפעילת ימי הולדת, אבל כזאת שנמצאת כבר בסוף היום הולדת. בספר ההכנה להורות לא מופיע הפרק הזה שבו אתה הופך למפיק אירועי החופש הגדול. אף אחד לא הכין אותי לרגע הזה שבו הם יוצאים לחודשיים פגרה בזמן שאני לא. אני, עולמי כמנהגי נוהג.

"תלך לחבר, תקרא ספר, תצייר, תוציא דפי עבודה, תסדר את החדר, תרד למטה..." הצעתי. הוא החזיר לי מבט חלול וקבע שהכל - משעמם.

"מה זה משעמם?", צעקתי. "בזמנים שלנו המילה משעמם לא הייתה קיימת. לנו אף פעם לא היה משעמם", אמרתי בביטחון מלא. "אז מה עשית בחופש הגדול כשהיית ילדה?", שאל עורך הדין המתהווה שעושה עליי את הסטאז'.

"המון דברים", אמרתי תוך משיכת זמן במטרה להיזכר. "למשל היינו נוסעים לים".

הוא פתח את העיניים ותיבל בטון ציני: "וואו, מלהיב".

"בבוקר סבתא הייתה מעירה אותנו אחרי שכל הבית היה מסודר ונקי..."

ואז הוא קטע את הנאום על הימים ההם ואמר "את רואה, סבתא הייתה אמא טובה. היא סידרה את הבית בעצמה, לא ביקשה שתעזרו לה". אוף, למה יש לי אמא כזו מושלמת? "אל תדאג", מיהרתי להבהיר. "היא השאירה לנו מטלות", וחזרתי למוד הנוסטלגי. "היינו נוסעים בקו 17 לחוף ירושלים, זה היה יום ים. היינו הולכים לבריכת השלום", ופתאום אחרי שהוא שאל נזכרתי שזה איפה שנמצאת היום 'ימית 2000'. זה הרשים אותו ממש והוא שאל אם היו שם מגלשות. "לא ממש. זו הייתה בריכה בלבד, קטנה וחמודה", אמרתי. שיקרתי, היא אף פעם לא הייתה חמודה.

"רק בריכה? מה זה מעניין?", הוא התעקש להבין.

"מעניין מאוד. שחינו, צללנו. מה צריך להיות מעניין בבריכה? היינו גם קוראים ספרים, פותרים חוברות לקיץ, הולכים לקייטנה, משחקים 'מדרכות' ברחוב, רוכבים על אופניים, עושים דברים. לא כל היום יושבים מול הטלוויזיה", ובכך חתמתי את הנאום על הימים הטובים ההם.

"בכלל לא רואים טלוויזיה?", הוא ביקש שאמשיך.

"מדי פעם, כשהיו תוכניות", עניתי.

"מה זה מדי פעם כשהיו תוכניות?", הוא התעקש להבין.

"היה ערוץ אחד, שחור לבן. היו בו תוכניות, אבל לא כל היום. מדי פעם". סיפרתי לו על 'רגע ודודלי', על 'הבית של פיסטוק', על 'ריצ'רץ'', ופתאום התגנב לי לפה טעם של ארטיק לימון. "איזה מסכנים הייתם", הוא סיכם במבט מלא חמלה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו