מדי פעם אנו נתקלים באיזו יצירה תרבותית שמישהו החליט שהגיע הזמן לחדש. במקרים רבים זו תהיה יצירה שמהווה ציון דרך ובחלוף השנים נהפכה לקלאסית, ובמקרים אחרים היא יכולה להיות סתם יצירה שמעוררת נוסטלגיה לתקופה מסוימת, או יצירה פופלארית שזכתה לאהבה המונית מסיבה כלשהי. זה יכול להיות תקליט שהקליטו מחדש, עיבוד למחזה או סרט המשך לסרט קלאסי. צריך לומר את האמת: התופעה הזו של חידוש יצירות היא מתכון כמעט בטוח למפח נפש. נדיר למצוא יצירה מחודשת טובה, וזה עוד בלשון עדינה. כי ברוב המובהק של המקרים, היצירות המחודשות הן גרועות ואפילו מצליחות לגרוע מהרושם הטוב שהשאירה היצירה המקורית.

אבל התופעה הזאת לא חדשה, ועל אף שיש לה היסטוריה רצופת כישלונות, היא עדיין קורית ביתר שאת, יש לומר. למה בעצם?

כי זה מכניס כסף, והרבה. והכוונה בכסף היא שאנשים משתוקקים לכך - מתוך איזשהו יצר תמוה והרסני משהו - שיצירות שהיו משמעותיות עבורם והשאירו בהם איזשהו חותם, יקומו לתחייה ויקבלו חיים מחודשים. בסופו של דבר, אם נרצה או לא, בני אדם אוהבים נוסטלגיה, מה זה אוהבים? מכורים אליה.

setImageBanner('988d4887-0e44-45b1-9859-b5dfdac47680','/dyncontent/2017/8/1/b27d394a-92d6-4388-9e9a-7314c1780368.jpg',2280);

× × ×

אני תופס מעצמי אדם לא נוסטלגי. נוסטלגיה מלחיצה אותי. כשיש לאדם נוסטלגיה, זה אומר שיש לו פז"מ בעולם הזה, קרי הוא מזדקן, והזיקנה מלחיצה אותי אולי יותר מכל דבר אחר.

אך למרות כל זאת, אני מוצא את עצמי יותר מדי פעמים נסחף אחרי גלי הנוסטלגיה. ואני בסדר עם זה, אני מכין את עצמי מראש למפח נפש, אך באותו זמן גם רוצה להאמין בכל מאודי שהפעם אתבדה.

לאחרונה זה קרה לי עם סרט ההמשך ל"טריינספוטינג".

עבור רבים מבני גילי, ילדי שנות ה-90, "טריינספוטינג" הפך עם השנים לסרט פולחן, אבל אז כשהיינו בני 15 זה היה נחשב ל"סרט אסור". והרי ידוע שאין דבר שיותר מדרבן בני נוער לעשותו, מאשר להכריז שהוא "אסור".

וכך היה, שהפעם הראשונה שראיתי את הסרט הזה הייתה יחד עם כמה חברים טובים, שאחד מהם "סחב" את כרטיס האשראי של הוריו והוציא את הסרט מהווידיאומט (המכשיר שלמיטב ידעתי כבר נעלם מהמרחב הציבורי, בדומה לתאי טלפון עם טלקארד).

באופן די אירוני, הסרט הזה היה משמעותי מאוד עבורי דווקא מבחינת הצוהר המוזיקלי שהוא פתח לי, כשדרכו שמעתי לראשונה את איגי פופ, לו ריד, אנדרוולד וכו'.

מבחינת התוכן "האסור", הוא לא חידש לי יותר מדי. בגיל הזה כבר יצא לי להכיר כמה נרקומנים בשכונה. אם כבר, זה חידד לי את התובנה שאני לא אתקרב לשיט הנרקוטי הזה אף פעם. במובן הזה, טריינספוטינג הוא סרט חינוכי כמעט, כי הוא רחוק מלעשות גלוריפיקציה לסמים נרקוטיים. חבורת הדמויות בסרט הם חבורה של לוזרים, אלימים ובעלי מוסר נמוך מאוד.

הדבר היחיד שהסרט חידש לי הוא שאפילו באנגליה יש שכונות עוני ונרקומנים. כי בראש של הילד בן ה־15 שהייתי, אנגליה היא אירופה, ואירופה כמו שלימדו אותי בבית הספר הייתה - באופן פרדוקסלי - היבשת שהמיטה עלינו שואה, והיבשת שאחראית על התרבות הגבוהה. זאת אומרת, עד שראיתי את הסרט הזה לא יכולתי לדמיין שבאחת ממדינות התרבות הגבוהה, ישנן שכונות עוני כמו השכונה שלי ואפילו הרבה יותר קשות.

אבל כששמענו - עמירה ואני - שאחרי 20 שנה מגיע לקולנוע "טריינספוטינג 2", אמרנו אחד לשנייה שאנחנו חייבים לראות את זה. בכל זאת, הסרט הזה הוא אחד מסמלי נעורינו, וגם הוא הסרט השני שראינו יחד (הראשון היה "הכל אודות אמא" של אלמודובר). בסופו של דבר הנוסטלגיה חזקה מאיתנו.

אז לקולנוע לא הלכנו, כי אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהלכנו לראות סרט בקולנוע, אבל כשהוא הגיע ל-VOD, הכנסנו שקית פופקורן למיקרוגל ומיהרנו להזמין אותו.

כצפוי, זה היה גרוע. כמה גרוע? עמירה פרשה לשינה כבר באמצע הסרט. החבר'ה הלוזרים נשארו לוזרים, רק שהיום הם זקנים ב-20 שנה, כמונו. ואפילו הפסקול היה בינוני ומטה. הסרט הזה עשה אותי בעיקר עצוב.

× × ×

אני מזדקן וזה מטריף אותי. כל עיסקת החבילה הזאת מטריפה אותי - אני משמין, מקריח וכל הזמן עייף. כבר מזמן הבנתי שאני חייב לעשות עם עצמי משהו, שאם לא אתעורר עכשיו, ממש בקרוב זה יהיה מאוחר מדי. הסרט הזה רק חיזק אצלי את ההבנה הזאת.

באחת הסצנות בסרט ההמשך, הדמות הראשית שבסרט המקורי הייתה נרקומן שברח עם הכסף שגנב לחבריו, חזר לשכונת ילדותו. רק שעכשיו הוא לא מכור לסמים, הוא מכור לספורט. והוא לוקח את אחד מחבריו לריצה. כשהם נחים, החבר שלו שואל אותו איך הוא הצליח להיגמל מהסמים, והוא אומר לו שהדרך הכי טובה למכור להיגמל ממשהו היא להתמכר למשהו אחר.

תכל'ס, רק בשביל הסצנה הזאת היה שווה לראות את הסרט הבאמת גרוע הזה. כי פתאום נפל לי האסימון (עוד דבר שנכחד מהעולם יחד עם הווידיאומט והטלקארד). אני אמנם נהנה מאוד לשחק כדורסל בימי שישי, אבל זה רחוק מלהספיק. ואם אני לא רוצה שלבתי הקטנה יהיה  אבא זקן ועייף כבר בגיל 34, אני חייב להתחיל לעשות ספורט, פעם או פעמיים בשבוע.

להחליף התמכרות אחת באחרת. צילום: תומי הרפז

אז אחרי יותר מ-20 שנה התחלתי לרוץ. ביומיים הראשונים רצתי סך הכל 8 דקות, בקצב של 2 דקות ריצה ודקה הליכה. ביום השלישי רצתי כבר 12 דקות. אחרי שבוע כבר כבר הצלחתי לרוץ 25 דקות ברציפות.

מדהים לגלות על עצמך שלמרות כל הזמן שעבר, הגוף שלי עדיין זוכר את כל הריצות שרצתי בילדותי ובנעוריי.

היום אני כבר מכור, ולהוציא את יום שלישי שבו אני חוזר הביתה מאוחר, בכל שאר השבוע אני יוצא בערב מהבית בריצה ועובר דרך מגרש האספלט השכונתי, אם יש חבר'ה שמשחקים (כדורסל או כדורגל, פחות משנה לי, אני זורם עם שניהם) אני נכנס לשחק, ואם לא, אני ממשיך בריצה.

אחרי חודש וחצי כאלה, אני כבר יכול להגיד שאני לא זוכר מתי הרגשתי כל כך טוב עם עצמי, כמו שאני מרגיש כשאני משחק עם חבר'ה צעירים ממני ב-10 שנים ויותר, ולהיווכח שאני בכושר הרבה יותר טוב מהם.

המסקנה שלי מכל זה, שלפעמים הדברים שיכולים לגרום לנו להרגיש הכי טוב, יכולים להגיע מדברים גרועים כמו סרטי המשך - למשל, "טריינספוטינג 2". 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו