השבוע התלוויתי לחברה הכי טובה שלי כדי לעזור לה במשימה החשובה של חייה: מציאת תורם הזרע האולטימטיבי. במהלך המסע נחשפתי למבחר אינסופי של דגמים, סוגים ואפשרויות בדרך לעשיית הילד המושלם. אם יש בכלל דבר כזה. ואם כן, למה אני בחרתי דווקא את הרומני משני הצדדים עם גנים של עייפות כרונית וחיבור אובססיבי לכורסה? נו שוין.

נכנסנו למשרד קטן עם שולחן ועם ארונית עמוסה בקלסרים. "אתן יודעות מה אתן רוצות?", שאלה הבחורה הנחמדה שקיבלה אותנו, והוסיפה, "מי האמא מביניכן שהולכת להיכנס להריון?".

איור: shutterstock

"אה, לא", עניתי, "אנחנו לא זוג. אני רק מלווה חברה בתהליך".
"הבנתי, בסדר גמור. זה הקלסר הראשון, תסתכלי", היא פנתה לחברה שלי.
"עכשיו נצטרך לעבור על כל הקלסרים?", נבהלתי. הרגשתי כמו בספרייה עירונית. של סוטים.

היה מדהים לראות את חברה שלי עוברת בין כל הקטגוריות ומקלסר לקלסר הופכת יותר ויותר ביקורתית. "אין מצב שאני לוקחת עיראקי. הם שעירים ברמות והסיכוי לעיניים ירוקות אפסי. מרוקאי? בחיים לא! אין לי כוח להתמודד עם קריזות מיותרות. שלא נדבר על פולני, עוד ייצא לי חזרזיר ורוד קטן. הם הרי שקופים. וגם ממורמרים", היא לא הפסיקה לבקר את התורמים האופציונליים.

מי ישמע, אפשר לחשוב שבחיים האמיתיים כל השוודים החסונים עמדו בתור וחיכו רק לה. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, החבר האחרון שלה היה תימני קטן ושחור עם עיני זיתים שחורים.

"מאמי, בואי נתקדם. אל תהיי כזאת קשה", ניסיתי למקד אותה, והיא השיבה, "זה הולך להיות הילד שלי. אני לא יכולה להתפשר".

ואז זה קרה. "מצאתי את האחד! תראי, 1.94 מטר, שחיין לשעבר ממוצא אוסטרו־הונגרי, רבע שוודי ורבע אוסטרלי. יש לו תואר שני במשפטים והתחביבים שלו הם בישול, סרטים ורכיבה על סוסים. בדיוק כמוני!".

"לא זכור לי מתי סיימת תואר שני במשפטים ואיפה שחית לאחרונה", מלמלתי. "לא, יא מצחיקה", היא אמרה, "התכוונתי שיש לו את אותם תחביבים כמוני".

לרגע היה נדמה לי שהיא לא בדיוק הבינה את הקונספט. נראה שהיא חושבת שהגיעה לטינדר או לג'יי דייט ובאה למצוא אהבה. אבל מאחר שבאתי לעזרת חברה, כמו שאומרים, לא רציתי לבאס. "תעשי מה שמרגיש לך, יפתי, את צריכה להיות שלמה עם התורם", זרמתי."כן, החלטתי. אותו אני רוצה", היא סיכמה.

סיימנו את הפגישה בלחיצת יד וחיוך גדול על פני חברתי. "תודה שבאת איתי, איך היא חשבה שאנחנו זוג, אה?!", היא צחקה.

"למרות שאנחנו לא זוג, את יודעת שאת לא לבד, נכון? ואף פעם לא תהיי. שרון ואני תמיד נעזור לך עם המורגן הקטנטן השוודי שייוולד לך בע"ה. הבית שלנו הוא גם הבית שלך".

התחבקנו חיבוק גדול, חזק ועוצמתי ולרגע הצלחתי אפילו לדמיין את התורם יושב מחויך איפשהו, בתחושה שמשהו בכל זאת הצליח לו בחיים.

פתגם חכם:
"ילדים - הם האנשים לעתיד לבוא. כלומר, הם עתידים להיות, ועתה כביכול אינם קיימים. והרי אנו קיימים ועומדים: חיים, מרגישים, סובלים" (יאנוש קורצ'אק)

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו