כשהיינו ילדים - וילדים של פעם היו משחקים ברחוב - היה ניגש אלינו לעיתים די קרובות אדם מבוגר ומתריע בפנינו שסיגריות מסוכנות לבריאות ושהן הורגות. אדם חביב ונעים הוא היה, אבל ראינו בו סוג של משוגע. בימים ההם של תחילת שנות השישים למדנו להיזהר מ"משוגעים" כי לך תדע איזה מחנה ריכוז הם עברו. ככה לימדו אותנו בבית, להיזהר ולתת כבוד.

צילום: shutterstock


ליד סבא שלי, ברחוב רמב"ם שליד שוק הכרמל, גרה מישהי שקראנו לה פנינה המשוגעת. פחדנו לבוא לסבא שלי בגלל פנינה, שגרה בחדרון בקומת קרקע בבית הסמוך. פתאום היא הייתה פותחת בצרחות אימים לעבר נקודה לא ברורה במרחב. צרחות מקפיאות דם שבתור ילד גורמות לך לחשוב שהגעת בטעות לביתה של המכשפה מהנזל וגרטל. עם הזמן למדתי שחוץ מצעקות היא לא עושה כלום. הבנתי שחיסלו לה את כל המשפחה בשואה, ומדי פעם כשהייתי עובר לידה למרות הצרחות הייתי מתגבר על הפחד, מחייך אליה ואומר שלום. עם הזמן אפילו השווצתי שהיא מחייכת לעברי, למרות שאחרי שנייה היא הייתה מתחילה לצרוח.

לא הכרתי אותה בשם אחר חוץ מאשר "פנינה המשוגעת". לפעמים במשפחה היו מבקשים שאקח לה תבשיל חם של שבת, כי רק לי היה את האומץ להתקרב אליה.

× × ×

חוץ מפנינה הכרנו עוד כמה "משוגעים". הייתה אחת שכל יום, כמה פעמים ביום, הייתה יוצאת עם מטאטא ומנקה את הרחוב ומדברת לעצמה. היו ילדים שנהנו לזרוק מולה נייר על המדרכה כדי שהיא תרדוף אחריהם עם המטאטא ותשחרר כמה קללות עסיסיות בגרמנית, אבל הרוב הבינו שמותר לה.

בדיוק ככה התייחסנו לאיש החביב שהיה מסתובב ברחובות, מאתר קבוצת ילדים ומטיף נגד סיגריות. אני לא זוכר את המילים המדויקות שהוא אמר, לדעתי זה היה משהו בחרוזים, אבל המנטרה היתה ברורה: מי שמעשן סיגריה עלול לחלות בסרטן ולמות. הוא גם היה מחלק לנו פתקים בכתב יד עם סיסמאות. בתור ילדים זה כמובן שיעשע אותנו.

מי לא עישן אז. כולם. מי שגבר מעשן, וחיכינו לרגע שתורנו יגיע. גדלנו על הקאובוי החתיך שרוכב על סוס אציל ומעשן מרלבורו. בכל מערבון שכיבד את עצמו הגיבור היה מעשן ומקמט את המצח מרוב חשיבות. למשל קלינט איסטווד, גבר שבגברים. כולם עישנו. אז מי זה זקן משוגע שהשריטה שלו זה סיגריות. נכון שהוא עדיף על פנינה המשוגעת או ההיא עם המטאטא, אבל משוגע זה משוגע.

× × ×

פורים היה חג בו מותר לילדים לעשן. אשכרה. היינו קונים קופסה של רונדו עם חמש סיגריות ומעשנים. הכיף הכי גדול היה לשחרר לאוויר טבעות עשן, סגולה שלא הצלחתי בה מי יודע מה. בתיכון זה כבר היה יותר רציני. חברי לספסל הלימודים, חזי קלנר, חבר טוב עד היום, לימד אותי להכניס לריאות.

לאט לאט, בצבא, בחיים עצמם, הגברתי את הקצב. מסתם סיגריה ליום בשביל הכיף הגעתי עד שתיים-שלוש קופסאות, כולל קו חלוקה - לא מעט אנשים עישנו סיגריות "תן לי", כלומר הם לא היו קונים סיגריות אבל איך שהיו רואים מישהו עם קופסא היו עטים עליו ומבקשים סיגריה.

עישנו בכל מקום, כולל מטוסים, כולל אוטובוסים. חופשי. מאוחר יותר באוטובוס היה מותר לעשן רק בחלק האחורי. במטוסים הקצו לנו את השורות האחרונות, אבל ברור שעשן הסיגריות הסמיך הגיע עד תא הטייס.

ואז פתאום הודיעו שסיגריות גורמות לסרטן ושבכלל הן מאוד מסוכנות לבריאות. בדיוק כמו ש"המשוגע" מהילדות הזהיר אותנו. חיפשנו דרכים להפסיק לעשן אבל זה לא היה פשוט. מזל שתמיד היה מישהו שכתב שהינה בפורטוגל חי לו קשיש בן 98 שמעשן בלי הפסקה מגיל שש. גולדה מאיר מעשנת וינסטון, גם יצחק רבין, היה במי להיתלות.

× × ×

יום אחד ז'וז'ו אבוטבול סיפר לי שיש בהוד השרון מישהו שגומל אותך מסיגריות בלי להתאמץ. הלכנו. בית סוכנות קטן, אווירה של מושב, מקום הולם לגמילה. נכנסנו פנימה. באחד החדרים היה המטפל. בקבלה פגשנו את אלי יצפאן, שסיפר שהגיע כדי לגמול את אחיו המעשן.

ז'וז'ו אמר לי: "אתה ראשון". נכנסתי. בחדר לא היה שום ציוד מיוחד מלבד קירות לבנים, חלון וכיסא. הגומל נתן לי שתי אבנים, אחת לכל כף יד, הורה לי לעבור לשני אגרופים, לעצום את העיניים ולחשוב על מקום בו אני הכי רגוע בעולם.

דמיינתי שאני בשפת הים, ראיתי את הגלים מתנפצים אל החוף, וזהו. אחרי כמה דקות ה"טיפול" נגמר. נפרדתי מאלף שקלים ואמרתי לז'וזו שכעת תורו. אבל ז'וז'ו אמר שהוא לא נכנס וחזרנו אל הסובארו שלו בדרך הביתה. "הצצתי מהחלון", גילה ז'וזו, "הוא שם לך שתי אבנים בידיים ועשה סביבך כמה סיבובים. על זה אשלם לו אלף שקל?".

ז'וז'ו הציע לי סיגריה אבל אמרתי שלא בא לי. הוא הדליק אחת ודרשתי ממנו לכבות כי ממש לא יכולתי לסבול את הריח הדוחה. הוא היה בטוח שאני עושה הצגה אבל זה היה לגמרי אמיתי. החזקתי מעמד כמה שבועות, אבל זה נגמר באותו רגע בו שוטרת רשמה לי רפורט על כך שחציתי רחוב (שבי ציון באשדוד, אם זה חשוב לכם) לא במעבר חצייה.

מהעצבים על ה־70 שקל קנס ניגשתי לקיוסק הקרוב, קניתי קופסת סיגריות והדלקתי אחת. פשוט שכחתי שהפסקתי לעשן. אחרי זה באה עוד אחת כי מה זה כבר עוד סיגריה, סיגריה אחרונה בהחלט, ועוד אחת, בקיצור חזרתי לעשן ונהניתי מכל מציצה.

× × ×

אחרי כמה שנים טובות הפסקתי. במכה אחת. "אנחנו יכולים להציל אותך, אבל אתה חייב להפסיק לעשן כי אחרת אין טעם בניתוח", אמרו לי הרופאים בבלינסון לפני ניתוח בן 13 שעות, טיפול נמרץ ואשפוז ממושך.

נ.ב
הטור הזה מוקדש לטובת הילדים של היום ולאותו זקן חביב שבילדות התל אביבית חשדנו בו (מה זה חשדנו, היינו בטוחים) שהוא משוגע.
לפעמים, לעיתים רחוקות אמנם, בא לי על סיגריה. אחת. רק אחת. אבל אז אני רואה מולי את הזקן מרחוב בזל ויודע שאין שום סיכוי, אני לא משוגע.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו