אנחנו נפגשות שלושתינו, אמא - בת - אני.

מין מפגש של תברותא שיש בו דרך ותהליך, עבודה מרובה והרבה הרבה אמפתיה.

"רציתי להיות עם שתיכן יחד", אני פותחת "משום שעלו דברים במפגשים שחשבתי שיהיה נכון להתמודד איתם כששתיכן איתי". 

"אני חושבת שזה נכון שניפגש עם צלע שלישית כי לא תמיד אני מרגישה שאני יכולה להגיד את הדברים שאני רוצה לאמא", אומרת הבת בזהירות. "לפעמים אני אומרת משהו שבא ממקום טוב ואמא חושבת שהתכוונתי לרע". 

צילום: shutterstock

בפתיחת המפגש אני מבהירה חד וחלק שהמפגש הוא לא שדה קרב. אין בו האשמות ואין שיפוטיות, השיח הוא שיח מכבד. שיח של הקשבה והפנמה. אין זכות להרים את הקול, לדבר בטון צורם או להעליב. במפגשים כאלו אני מנתבת את השיחה, עוצרת כשצריך, מעירה או מאירה ומאפשרת לכל אחד מהנוכחים להרגיש בטוח ומוגן. 

"לפעמים את מדברת אלי כאילו שאני הילדה הקטנה שלך", אומרת האמא. "את מתקשרת אלי ושואלת שאלות כאילו שאת לא סומכת עלי".

"ומה את מרגישה כשהיא לא סומכת עלייך?"

"אני מרגישה שאני פתאום הופכת להיות הילדה הקטנה שלה. ואני ממש לא. אני אמא שלך".

"כי?", אני שואלת.

"כי כשהיא אומרת לי ששכחתי את זה ואת זה, או שאני צריכה לעשות כך וכך - היא כאילו אומרת לי 'תראי כמה את כבר לא מסוגלת'".

"ו….?"

"ואני לא צריכה שיזכירו לי שאני מסוגלת פחות ופחות. אני יודעת טוב מאוד שיש דברים שאני כבר לא מסוגלת, וממש לא צריכה שהבת שלי תזכיר לי".

אני מרגישה שהיא מאוד נסערת מהמפגש עם עצמה, מהמפגש עם המילים שהיא מדברת.

אני פונה לבת שלה.

״מה את מרגישה עם הדברים שאמא אומרת?״ אני שואלת..

אני רואה דמעה קטנה בזווית העין ומרגישה את תחושת האכזבה של הילדה הקטנה שכל כך רוצה רק בטובתה של אמה.

"כשאני עושה את הדברים אני עושה אותם מתוך אהבה ודאגה. אף פעם לא חשבתי שאני הופכת להיות אמא של אמא שלי וגם לא חשבתי שככה את מרגישה", היא פונה לאימה.

"חשבתי שאני עוזרת, שאני עושה לך טוב בזה שאני עושה עבורך דברים. כשאת אומרת את הדברים עכשיו אני יכולה להבין מה את מרגישה ולמה את כועסת עלי כל פעם שאני באה לעזרתך".

"נכון, אני לא רוצה שתכפו עלי עזרה. אתם חושבים שאתם עוזרים לי ואני מרגישה שאתם לא סומכים עלי, לוקחים לי את העצמאות שלי, חודרים לי לפרטיות ומנהלים אותי", אומרת האם.

אני מפסיקה לרגע את חילופי הדברים ביניהן ומבקשת לבדוק מה נחוץ לכל אחת מהן.

הבת פותחת: "נחוץ לי לדעת שאמא מטופלת. שלא חסר לה דבר ושחלילה יש משהו שהיא רוצה או צריכה ואין לה דרך להשיגו. נחוץ לי לדעת שיש אוכל ותרופות, שיש בגדים נקיים, מיטה מסודרת. נחוץ לי לדעת שלא חסר לה כלום".

אני פונה אל האם.

"מה נחוץ לי? נחוץ לי שישאלו אותי מה נחוץ לי". , היא פוסקת.

אנחנו ממשיכות בשיחה, עושות תיאום ציפיות בין האם לבת, מחדדות את ההבנה שלכל אחת יש את נקודת המבט שלה - שייתכן והיא שונה משל השניה - ובאהבה צריך לאפשר אותה.

בסוף המפגש החיבוק של האם והבת הוא פשוט בלתי נמנע.

אני יושבת בכסא שלי ורק יכולה להרגיש אהבה עצומה לשתי הנשים האמיצות האלו שפרמו קשרים ויוצאות לדרך חדשה ביחד.

יעל חביב - מפגשים ברומו של גיל. הרצאות, סדנאות, ייעוץ זוגי ואישי. 

 מזמינים מונית ברחבי העיר עד 20 ש"ח בלבד

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו