הטור הנוכחי הוא הקדשה בעקבות השראה של אנשים בשר ודם הפעם. אנשים אמיצים, חלוצים, הבוחרים ללכת את החיים שלהם מתוך הקשבה לאמת הפנימית שלהם, אשר בעקבותיה הם זוכים בהרגשה הכי טובה שיש - להיות שלמים עם עצמם. לחיות את חייהם בשלווה מתוך מקום שיודע שהם כרגע הכי טוב שהם יכולים להיות כלפי עצמם וכלפי האחר.

זהו לא רק סיפור, זו האמת, אנשים כמוני וכמוכם. בעלי משפחות או רווקים, עובדי כפיים או צווארון לבן, מעוטי יכולת או מבוססים, החל מגיל שבו אדם מודע להיותו ועד לגיל שבו הוא פורש מהחיים הארציים. מה המשותף לכל אלו? הם מודעים לנתון שיש להם את היכולת בכל רגע ורגע להתקרב אל עצמם פנימה ולפעול באופן אשר משרת אותם בצורה הטובה ביותר והם עושים זאת - עד כמה שהם יכולים. דבר זה לבדו הופך אותם לאנשים ההולכים בדרך הרוח האישית שלהם, הדרך לחיות את האמת הפנימית שלהם.

צילום: pexels

בואו תקשיבו, איך הם התחילו.

כמה פעמים יצא לכם לאמר לעצמכם "לא הקשבתי לעצמי", התעלמתם מהתחושות שלכם כלפי דבר מה? בחרתם להניח בצד את מה שאתם עמוק בפנים מאמינים בו? ידעתם שאתם צריכים לטפל בעצמכם, שמשהו תוקע אתכם ובחרתם להתעלם מזה?

לי זה קרה לא מעט במהלך המחצית הראשונה של חיי. התעלמתי מתחושות שהיו לי כלפי דברים וכלפי אנשים. נשארתי במקומות שלא עשו לי טוב, לא פיתחו אותי כאדם בשום צורה, שלא באו בהלימה עם מי שאני, שלא העריכו אותי שם מספיק. או שהמשכתי להיות בקשר עם אנשים שגרמו לי להרגיש לא טוב עם עצמי, קשרים שהתעקשתי לשמר למרות שהדבר היחידי שנשאר בהם אלו היסטוריה וזכרונות משותפים.

התעלמתי מתחושותי הפנימיות מכמה סיבות.
הסיבה הראשונה היא שלא סמכתי על ההקשבה לעצמי - שאני לא מדמיינת את התחושות שלי, שאני באמת "שומעת" נכון מתוך תוכי פנימה.

הסיבה השנייה והעיקרית היא שהתעלמתי מהתחושות שלי כי היו פעמים שאם הייתי בוחרת להקשיב וללכת בעקבות ההדרכה הפנימית בתוכי, הייתי צריכה לעשות שינוי בחיים שלי, ולא היה לי כוח להתמודד עם שינוי, ויותר מדוייק מזה - פחדתי. פחדתי לעשות משהו אחר ממה שאני מכירה ורגילה אליו, פחדתי לאן השינוי הזה ייקח אותי, אז העדפתי להישאר במקום, מקום שלא היה לי טוב.

ואז מה קרה? ניחשתם, בסופו של דבר זה התפוצץ לי בפרצוף. נשארתי במקומות הרבה יותר זמן ממה שהייתי צריכה ובזבזתי את שנותי לריק, שקעתי ברחמים עצמיים ובכעס על עצמי, על זה שאני לא עושה משהו בנידון למרות שתחושה בתוכי אותתה לי שאני צריכה. אבל לא הקשבתי לה כי הייתי עסוקה בלסבול. כי התעלמתי מההרגשה הפנימית שלי.

בעקבות כך, נסיבות החיים שלי הפכו לקיצוניות יותר ויותר. אם עד עכשיו נשתלו בדרכי סימנים קטנים שאותתו לי לעשות פנייה למקום אחר, עכשיו הם הגיעו ביתר שאת - לא עוד תמרור "פנייה חדה בהמשך הדרך" אלא יותר בסגנון של "אין כניסה" או "דרך ללא מוצא".

כך זה הרגיש. נסיבות החיים השתנו כך שלא יכולתי עוד להתעלם מכך, שינוי חייב להיעשות, לטובתי האישית. אבל יחד איתן, היקום זימן לי גם הזדמנויות חדשות - חבר שהציע לי לעשות איתו פרוייקט, מקום עבודתי שהציע לי פרישה מוקדמת, אדם חדש שנכנס לחיי באופן בלתי צפוי שנתן לי השראה לפעול, לטפל בעצמי. ומשם, התחיל המסע האישי שלי ושל אנשים שכמותי. שהחליטו להתחיל להתנהל בחייהם מתוך ההדרכה הפנימית שבתוכם.

הדרך הזו, יותר מכל, היא דרך ללמידה את ההקשבה העצמית לתחושות שלנו, משם הכל מתחיל. אחד מהשיעורים שיש לכולנו בחיים זה ללמוד לסמוך ולהאמין לעצמנו, גם אם אנחנו מעטים בסביבה שלנו שחושבים כך.

אני כמעט יכולה לשמוע את המחשבות שלכם עכשיו אומרות לכם: אני לא יודע/ת מה אני באמת מרגיש לגבי דברים. אני לא יודע מה צריך לשנות ואיפה בכלל מתחילים. ואתם יודעים מה? זה לגמרי טבעי ולגיטימי לחוש כך.
על כך אני רוצה להחזיר לכם בשאלה:
אתם רוצים לדעת?

בסופו של טור, זוהי הזמנה לדייט - עם עצמכם. להסכים לצאת לקפה עם עצמכם בשלב הזה בחייכם, לעשות עם היכרות מחודשת כדי להבין יותר מי אתם עכשיו, מה נכון לכם, מה אתם רוצים מעצמכם. כבר באומרכם "כן" - הקפה כבר נמזג מעצמו.

אין סוף לסיפורים של האנשים האמיצים הקשובים לדרך הפנימית שלהם. זאת כיוון שהדרך ממשיכה, רק שעם הזמן דרך החיים הזו הופכת ליותר קלה, כמו מפת דרכים שנפתחת במלואה ועכשיו הכל יותר ברור - איפה אנחנו עכשיו, מה כבר עברנו, לאן אנחנו רוצים להגיע עכשיו ואיך.

ואצלי? בסופו של דבר, זאת אתם כבר יודעים - ההליכה בדרך הרוח היא עכשיו מקצוע. בחרתי להיות מורת דרך של אנשים שרוצים לפתוח את מפות הדרכים שלהם ולשהות בטיול אינסופי לתוך המרחבים האינסופיים של עצמם.

אני מברכת אתכם בברכת הדרך לחיים של שמחה ושלום. אמן!

יפעת סנטו - מלווה בתהליכי התפתחות, מודעות ושינוי דרך תקשור

מוזמנים להגיב, לשלוח שאלות ולהתייעץ - 054-3339791, או במייל או בפייסבוק 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו