תנו בכבוד לרבנית קפח
מנהל האתר
13.01.10 / 18:10
להאזנה לתוכן:
מאת: שני טל
השבוע, בניגוד מוחלט לפעמים הקודמות, ראיינתי אישה שכדי לספור את מספר השנים המבדילות בינינו, נצטרך עשרות ידיים. לא יצא לי לעשות דבר דומה לזה עד כה, ובהתאם לכך, החשש מהמעמד ומנושאי השיחה שיועלו או לא יועלו אכן היה מורגש. למקום עצמו קיבלתי טרמפ אדיב במיוחד, כמה נחמד, ובעודי פוסעת לכיוון דלת הכניסה אני מתחילה להריץ תסריטים אפשריים בראש – אך לא לאורך זמן. אני נכנסת דרך השער, דלת הכניסה פתוחה לרווחה. כמה סמלי, חשבתי. כמה נקישות בדלת, לשם הנימוס כמובן, ולפתע מגיחה האישה, בחיוך רחב, שואלת לשלומי ודואגת שאשב סביב השולחן. אותה האישה, הרבנית קפח שמה, היא אישה נדירה שסיפור חייה עולה על כל קלישאה אמריקאית שבה תוכלו לצפות בתוכנית של אופרה ווינפרי; כל מה שחוותה אמיתי, כל מה שהיא עושה אמיתי, והכל בא מתוך כוחות נפשיים מעוררי הערצה.
הרבנית, במקור מפתח תקווה, עברה לאשדוד בשנת 1964 לאחר שנישאה. מזה 30 שנה היא מנהלת פורמט התנדבותי די פרטי ולא מתוכנן יתר על המידה, ולה עוזרים מתנדבים, אשר אוספים תרומות ברחבי העיר למען נזקקים – פורמט שמקיף כ-85-90 משפחות בשבוע. מן הדו-שיח שניהלתי איתה ניתן לראות כי לא מדובר בבן אדם שגרתי, רגיל. היא לא אומרת 'בעלי', היא אומרת 'אישי'; היא מחזקת את עצמה ואת הסובבים אותה ע"י השחלת ציטוטים מן המקורות; וכמו כן, היא גם מסרבת לספר מהו גילה.
אופן וטון הדיבור שלה מספיק כדי לקבל מושג ראשוני של מה שראתה הרבנית בחייה, מה חוותה וכמה עשתה. בתחילה, היו לי ספקות לגבי מידת הפתיחות שאזכה לראות ממנה, אך היא לקחה ברצינות כל שאלה ושאלה, סיפקה לי את כל המידע (טוב, כן, חוץ מתעלומת הגיל) שלו ייחלתי ואף יותר. כל תשובה מדהימה והרואית עוד יותר מקודמתה ומעוררת סימני שאלה רבים – בעיקר סביב המוטיב. צעירה היא לא; אך היא מסרבת בתוקף לחדול ממעשיה, וטוענת שאסור לה. סיפור חייה ופועלה של אישה אחת, שעושה למען כולם.
כדי לשבור את הקרח, ספרי קצת על עצמך.
"אני מורה בישראל, יצאתי לפנסיה, ואמרתי לעצמי שאם הקדוש ברוך הוא זיכה אותי לקבל משכורת שוטפת אז עכשיו, לאחר שיצאתי לפנסיה, יש לי למה לתרום לקהילה. לא שכשעבדתי הייתי מנוטרלת, התחלתי בהתנדבות עוד בזמן שעבדתי אבל אז עבדתי כמורה מקצועית בלבד ולא כמחנכת, ובזמנו למדתי גם ביולוגיה".
ואיך בעצם נשאבת לכל עניין התרומה לקהילה?
"זה התחיל ממקרה שסיפרו לי עליו על בחורה צעירה שנכנסה להריון בטעות והייתה על סף הפלה. אני וחברה החלטנו לנסות לדבר אליה ולמנוע אותה מלהפיל, נולד ילד יפהפה ואף הוזמנו לברית. וזהו, ברגע שנכנסת לזה, זה קשה, ויותר מכך – אסור לעזוב".
אני יודעת שהעזרה שאת מספקת לוקחת חלק עצום בחייך. את לא מרגישה שזה מתנגש עם חייך הפרטיים?
"הרבה פעמים יש תחושה של הרמת ידיים, זה מאוד קשה. יש מקרים שפשוט מאלצים אותי להיקרע בין החיים הפרטיים שלי לבין העזרה שאני מעניקה לאנשים, ואני לא יכולה להיקרע ולהיות נוכחת בכמה מקומות בו זמנית – יש לי מחויבויות אישיות כלפי בעלי, כלפי המשפחה וכלפי הקרובים אליי. יש מקרים ממש קיצוניים של אנשים שאני עוזרת להם במשך כמה זמן, ופשוט מגיעים לאזור הבית שלי, מתיישבים ולא זזים עד שהם מקבלים את עזרתי – גם כשאני לא יכולה להעניק אותה באותו הרגע. העובדה שמס' התורמים יורד בהדרגה רק מקשה על העניין. אנשים דורשים את העזרה והתרומה והרבה פעמים פשוט אין לי איך לספק אותה – יש לי מכסה מסוימת, וקשה להסביר את זה לאנשים במצב כזה. אפילו התלמידים שלי מעדיפים לתרום לגוף יותר גדול מאשר להפקיד את התרומות בידיי – ואני לא מאשימה אותם, אבל זה המצב".
ומהי דרך הפעולה שלך? איך את אוספת את התרומות?
"זה עצוב לי,אבל מה שקורה הוא שאני ממש צריכה להרים טלפון אחר טלפון, ללכת ממקום למקום כדי לגרום לאנשים לתרום ולעזור. אנשים שוכחים שזו מצווה לעזור ולתרום, שצדקה תציל אותם. העסק הוא לא עסק קל, זה עסק שגורם לך מפח נפש והביא אותי לידי דמעות לא מעט. יוצא לי לחטוף עלבונות, הן מהנתרמים והן מהתורמים; הם לא מקלים בעניין הזה, וזה משפיע. אני רואה את כל זה לנגד עיניי בהתנהגות של אנשים – במקום להודות לבורא עולם על החיים, על ההזדמנויות, על הטוב שקורה לנו, אנשים בוחרים לבוא אליו בטענות ולהתלונן בלבד".
איך תתארי את המסגרת מטעמה את פועלת?
"אני מתנדבת, ולא מקיימת מסגרת רשמית כמו עמותה. יש לי 25 מתנדבים, רובם תלמידים שלי, שעוזרים לי באופן שוטף, אבל הכל פרטיזאני ובמסגרת קטנה ומצומצמת מאוד, עוזרת ונותנת ככל שניתן. דרך העבודה שלי היא ממש בשיטה של כיבוי שרפות, והלוואי שהייתי יכולה להרשות לעצמי לתת לזה להפוך למשהו מעבר."
כמה זמן את כבר עוסקת בהתנדבות, והאם יש אנשים/ משפחות של נזקקים, שאיתם את בקשר כבר זמן ארוך?
"אני עוסקת בתחום המון שנים, לפחות 30 שנה. יש משפחות שאנחנו בקשר איתן כבר 20 שנה, ועוזרים להן על בסיס יום יומי או על בסיס שבועי. מדובר במקרים של אלמנות, יתומים, אנשים חולים – את לא יכולה לעזור להם במשך שנתיים-שלוש ואז לזרוק אותם, חובה לעזור להם לפחות עד שהן יצליחו להחזיק את עצמן, אפילו בצורה מינימלית. אבל כן, אין ספק שיש פה בעייתיות, אנשים בשלב מסוים כבר מתרגלים שהכל בא להם מוכן, ולא לוקחים אחריות על החיים שלהם, לא מנסים לשנות. אין דבר יותר נכון מזה שאדם אוכל את לחמו מתוך יגיעת כפיים".
שגרת ההתנדבות הזו דורשת המון, ומביאה איתה הרבה בעיות וקונפליקטים. מה את מוצאת כבעייתי ביותר?
"כשבאים אליי הביתה, ואני לא יכולה לספק לאנשים את הסכום שהם מבקשים. אין לי מלאי בלתי מוגבל, אני לא יכולה להרשות לעצמי, אחרי הכל יש לי גם בית ומחויבויות נוספות לדאוג להם. אני לא עמותה גדולה עם הכנסות גדולות, אני בנאדם פרטי שחלק מהעבודה שלו כוללת הסתובבות בלילה, בשכונות שלרוב הן לא בטוחות, ולכן אני לא יכולה לכסות את כל הבקשות שמגיעות אליי. בייחוד השנה, כשהאסטמה הכתה בי ומקשה עליי, אני מוצאת את עצמי מתחננת בפני תורמים שיעזרו, בפני אנשים שיפיצו את השמועה. זה ממש לא נעים".
ואיך בעלך מקבל את העובדה שאשתו עוסקת בהתנדבות באופן כה אינטנסיבי, האם זה פוגע בקשר שלך איתו?
"אישי כמעט לא רואה אותי. יוצא שאני מבלה בבית רק לצורך אכילה, שתייה ושינה. בהתחלה היה לו מאוד קשה לקבל את העניין. זה לא שחס וחלילה התנגד לעניין ההתנדבות, זה פשוט איך שזה השפיע עליי. אבל תראי, כשבנאדם מתבגר הוא מתייחס אחרת לדברים".
ציינת שאת פעמים רבות נוהגת לגשת אל אנשים. איך אנשים מגיבים לפעילות שלך, האם הם משתפים פעולה ותורמים?
"אני לא מבינה אנשים שמראים נכונות לתרום, ולבסוף קורה שמגיעים לידיים שלי סכומים מבישים. לא תאמיני אילו סכומים אנשים נתנו לי. סכומים בסך שקל, שקל וחצי – סכום שבו לא ניתן לקנות אפילו מסטיק. אני לא מבקשת מאנשים מיעוטי יכולת לתרום ולעזור, אני מבקשת מבעלי היכולת, אבל בעלי היכולת לא תמיד משתפים פעולה, וזה חבל לי. אנשים לא מכבדים את העשייה. אבל יש אנשים – מותק. באים מיוזמתם, ואפילו בלי להזדהות, מביאים סכומים שגם אם הם לא גבוהים – מלמדים עליהם שהם אנשים טובים. הצורה היפה, הכוונה, הדרך – זה חשוב לא פחות".
ומה לגבי מקרה אחד שחקוק בזכרונך, דוגמא שתוכלי לספר כדי שבאמת נוכל לקבל מושג לגבי פועלך?
"היה מקרה של מבוגר בבית אבות, שהיה נזקק. מסתבר שהוא לקח סמים, אבל הוא הסתיר את זה ממני. הייתי תמימה, ממש, עד שאמרו לי לא להתעסק איתו בכלל, כי הוא עמוק בסמים. אחרי שגיליתי את הדבר הזה, הוא ממש נעלם מעל פני השטח. פגשתי אותו לפני חצי שנה בבית אבות, והוא אמר לי: 'את אישה צדיקה. בזכותך הבראתי.' אנשים כמוהו אני לא אזרוק היום, כי אותם אנשים הם אנשים מסכנים, שצריכים עזרה, ואי אפשר לנטוש אותם כאילו כלום, ולגרום להם להידרדר עוד יותר. במקום שיגנבו כדי להשיג את הכסף, עדיף שיקבלו את העזרה ממני, גם אם לאורך שנים. חולה לא מפקירים בשטח."
ואנשים רואים בך כפתרון המיידי לכל בעיה שצצה להם?
"אנשים פונים אליי עם מקרים קשים, ולא מבינים שאני לא מושיעה. מתקשרים אליי ואומרים לי: 'קפח, יש משפחה מפורקת פה, הילדים מסכנים וזרוקים ברחוב, ההורים שתיינים, בבקשה תעזרי', אבל לצערי זה לא התפקיד שלי. איפה המשטרה פה בסיפור הזה, איפה הרשויות? גם אין לי לב כבר, כמה בנאדם מסוגל לספוג מהדברים הקשים האלה."
אישה בגילך, 30 שנה של טיפול במקרים נוראיים וקשים – את לא עייפה?
"אני רוויה, לא רק עייפה, רוויה. זה קשה, אבל כנראה שזה משהו פנימי שמניע אותי. אני מפחדת להפסיק, כי אני יודעת שאסור לי, זה מבחינת נדר כבר."
ומכיוון שאני יודעת שהעניין הזה חשוב לך, כמה מילים להגברת המודעות בקרב הציבור באשדוד לגבי מה שאת עושה כאן כבר 30 שנה?
"אני באמת מתחננת לאנשים, אל תעלימו עין, אם אתם יכולים, פשוט תעזרו. אלה אחינו, בשר מבשרינו. 'בצדקה תכונן', אמר הנביא ישעיהו, ולא בשטחים – מה שמביא רק מלחמות. אנחנו צריכים לחיות שוב באחווה, בביטחון, באהבה, ולהפסיק להרע האחד לשני, תפקידנו כאן הוא לחולל טוב."
עקבו בפייסבוק
עקבו באינסטגרם
