"זיכרונותיי הם הצל שלא יחדל ללוות את צאצאיי, אני מבקש שגם הם יידעו להשאיר אותם בחיים" (מתוך יומנו האישי של שמואל סמי שבתאי ז"ל, ניצול שואה, ממקימי וממניחי אבן הפינה של נמל אשדוד).

נכדתו, טל אלגזי (36) מאשדוד, נשואה + 2 ועובדת בנמל אשדוד מזה 15.5 שנים, ממשיכה את מורשתו ומאפשרת לנו לשתף את סיפורו.

"אני – דור שני לשורדי השואה שלא זכיתי להכיר את סבי בחייו, רואה חובה אישית ומוסרית להמשיך את מורשתו ולהנציח את סיפורו לדורות הבאים אחריי".

שמואל נולד ב-1922 בסלוניקי שביוון. באפריל 1943 החלו הגרמנים לערוך סלקציות ביהודי יוון, ושמואל ומשפחתו נלקחו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. שם, נשלח שמואל לעבודות פרך והופרד ממשפחתו, אותם לא ראה שוב מעולם. על זרועו נצרב לעד המספר 137.149.

בסתיו 1943 הוא הועבר למחנה דכאו שבגרמניה, שם שרד בקושי. שמואל ראה את חבריו מתים בטרם עת ואולץ להיות חלק מיחידת ה"זונדר קומנדו", אותם יהודים אומללים שאולצו לפנות את גופות בני עמם מתאי הגזים.

עם שחרור מחנה דכאו ב-29 באפריל 1945 נסע שמואל לביתו בסלוניקי וגילה שבני משפחתו אינם ושביתם הרוס. הוא החליט לעלות לישראל, יחד עם ניצולים נוספים, באונייה "אביבה ריק" ב-1946.

כשהתנדב בצה"ל פגש את מי שהפכה לאישתו – מלכה גטניו, ולהם נולדו 3 ילדים: מתילדה, יצחק ושלמה, ו-6 נכדים. בתחילת שנות ה-50 החל שמואל לעבוד בנמל יפו כסוור, עד שבשנת 1965 עבר עם משפחתו לאשדוד והיה ממקימי הנמל בעיר.

שמואל היה חלק ממשפחת נמל אשדוד כ-20 שנה עד פטירתו בשנת 1982.

יהי זכרו ברוך. נזכור ולא נשכח.